רות נולד למשפחה יהודית. ארבע שנות שגילן עולה על אח שלה היה תמיד חביבתו של אמא שלו. הכל על האם הייתה סיבה לחגיגה, חנופה. לעומת זאת רות לא להקשיב ברכה או מילה של שבח או נשיקה האוהבת. זה היה כל תועלת שהוא עשה כדי לקבל הנאה שלך. שום דבר לא היה מספיק חשוב בשביל אמא שלו ולתת לה מחווה האוהבת. כיוון קטן מאוד היא הבחינה הבדל זה היה תמיד כמו צלב הוביל מדרונות. צלב זה אין ספק, הרגיש כבד מאוד. לעומת זאת, טבע תעשיות בהחלט מבין את הסיפור. אביו היה אדם אשר חי חיים כפולים. משפחה בואנוס איירס והשני ב לה פמפה והוא לא שילמו להם תשומת לב רבה לעולם. ביליתי מעט מאוד זמן איתם ועם אשתו ואת הזמן הזה היה לא משהו מספק, מאז את ההומור החריף של שני שקע שני הילדים. גם אני נהגתי להשתכר, לעתים קרובות, כאשר חזר מבית revoleaba שפרה שלו עף הכול בדרכם, כולל את ילדיהם אם עמד לך דרך, שבו השניים נהגו נעול בחדר כדי להימנע מהצורך לעמוד בזה. אהב את אחיו פיזיקה לא פחות מאשר כימיה. יותר מאשר למצוא חן, אפשר לומר כי הם אהבו אותו. נהג לעשות ניסויים ההוראות בספר, על כמה מקרים שנגרם נזק מועט, אבל אמא שלו אף פעם לא הטריד, מעולם לא העניש אותו על ידי אותם, תמיד הייתה הצדקה כדי לתרץ. מתי זה היה. זה עושה משהו רע, אולם היה קטן, זה היה הדבר, עונש. זה לא כי האמא מכה אותה, הוא מעולם לא השתמש בכוח פיזי, אלא את הטופס ספורדי מאוד של chirlo או סטירה, אך זה מנעה ממנו לשחק עם הצעצועים האהובים שלהם, לראות את התוכניות על בסיס יומי לטלוויזיה או לצאת ולשחק לבית של חבר. אתה עשוי לחשוב כי עם חלוף הזמן ילד בסופו של דבר לקבל את המצב ואת כבר לא כואב או לפחות מעמעם קצת כאב, אבל זה היה לא. מה שקרה עם רות. לעולם לא חדל לחוש מושפלת על ידי זו אדישות. הוא מעולם לא הבינו אותה… עם זאת הוא אהב את אימא שלו, אני הייתי עושה הכל בשבילה, אם הוא היה צריך את זה.